<h1>ראבי"ה סימן ת"כ</h1>
<h2>דף ל.</h2>
אירע מעשה שנתנו שכר ביין לפני הפסח, ושאלו אם מותר ל[ה]שהותו בפסח אם לאו. נראה בעיני דמותר להשהותו עד לאחר הפסח, ומותר בהנאה. דודאי בפסח אסור לשתותו, דאף על פי שנתבטל קודם הפסח, שהיה ביין יותר מששים בשכר, כי אתי פסח עליה אסור מדרבנן, ד[פסק ר]בא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו, ובשאינו מינו גזרו רבנן אטו מינו, [ו]הואיל ואינו אסור אלא מדרבנן אסור באכילה, [אבל להשהותו מותר]. ודוקא בפסח, אבל לאחר הפסח שרי, וקיימא לן כרבי שמעון דאמר חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח מותר מן התורה וקנסא קניס מדרבנן לאחר הפסח, והני מילי כי איתיה בעיניה אבל על ידי תערובות לא, וכן פסק רבא. ואם תאמר כמו שאסור בשתייה האי יין יהא אסור להשהותו. לאו מילתא היא, ולא מצינו בתלמוד שיהא אסור להשהותו אלא דבר שהוא אסור מן התורה משום חמץ, כמו חמץ בעיניה, או כגון חמץ גמור על ידי תערובות שאסור מן התורה, כי הנהו דפרק אלו עוברין [מ"ג ע"א], כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי [וכו'], שהם אסורים בלאו דכל מחמצת לא תאכלו אליבא דרבי אליעזר. ואליבא דרבנן אף על פי שאינו בלאו, מיהו איסורא דאורייתא [איכא אם אין] בהיתר לבטל. ועד כאן לא פליגי רבנן ורבי אליעזר אלא באכילה, אם חייב בלאו או אינו אלא באיסורא, כדמוכח בגמרא, אבל ברישא דאלו עוברין, פירוש בלא יראה, כולי עלמא מודו, אפילו רבנן, כאשר [אוכיח] לקמן דלכולי עלמא עוברין בבל יראה אם השהה אותו, וכן פירש רבינו שלמה בלא יראה. והנהו דוקא, שיש באיסור ליתן טעם בהיתר, אסור להשהותו ועובר עליו בבל יראה, דטעם כעיקר. אבל בכי האי גוונא, שאין בשכר ליתן טעם ביין, מותר להשהותו, דאפילו באכילה אינו כי אם מדרבנן, ואמאי נקנסיה [שלא] להשהותו. מיהו צריך לעשות לו מחיצה לשום היכר, וכך אמר רב [ו' ע"א] חמצו של גוי בבית ישראל עושה לו מחיצה עשרה טפחים לשום היכר. ולא יעלה על לב איש להתיר יין זה אף בשתייה, משום הואיל ונתבטל קודם הפסח בשאינו מינו, ולא גזרו שאינו מינו אטו מינו אלא כשנתערב בפסח. דלאו מילתא היא, דקודם פסח תרווייהו שרי, ואינו שייך ביטול קודם זמן האיסור, כדתניא בנדרים [תוספתא פ"ו], ומייתי לה בפרק נערה המאורסה [ע"ו ע"א], אם מטבילין כלי טמא ליטהר יטבילו כלי לכשיטמא לטהר. אלמא דדבר פשוט הוא שאינו מועיל לכלי טהור טבילה הואיל שעדיין [לא קיבל טומאה, הכא נמי הואיל שעדיין] לפני הפסח תרווייהו מותרים וכי יש לבטל קודם הפסח בששים בשאינו מינו [שיהא] מותר לכשיבא זמן איסורו בפסח שאסרו בשאינו מינו אפילו במשהו. ואיסור מטומאה ילפינן להחמיר. והתם נמי בנדרים איסור הוא, וקא מקשה מטומאה עלה. ועוד תנן בפרק שביעי דשביעית [מ"ז] וורד חדש שכבשו בשמן ישן ילקט את הוורד, פירוש וורד חדש שגדל בשביעית וכבשו בשמן ישן של ששית ילקט הורד והשמן מותר, שלא נתן הורד טעם בשמן, ואין נוהג בקדושת שביעית בשמן. וישן בחדש חייב בביעור, משום דשמן חדש של שביעית נותן טעם בורד ישן שהוא של ששית. חרובין חדשים שכבשן ביין ישן וישנים בחדש חייבין בביעור, פירוש מפני שהוא נותן טעם, זה הכלל כל שהוא בנותן טעם חייב לבער מין בשאינו מינו ומין במינו בכל שהוא. פירוש אלו חרובין חדשים שכבשן ביין ישן של ש[שי]ת, הואיל שנותן טעם ביין, כשיגיע זמן הביעור חייב לבער. והיינו כשכלה לחיה שבשדה, וקודם שכלה לחיה שבשדה יש לאכלם ולשתותם בקדושת שביעית, דהיינו לאוכלה ולא לסחורה. ומין במינו בכל שהוא, פירוש כגון יין חדש ביין ישן (אף על פי שהוא מין במינו) חייב לבער כשיגיע הביעור, אבל קודם שיגיע הביעור, דהיינו שלא כלה עדיין לחיה, (כגון יין חדש ביין ישן) אף על פי שהוא מין במינו אינו חייב לשתותו בקדושת שביעית, אלא אפילו לסחורה מותר כל זמן שלא נתן בו טעם. והכי מוכח בנדרים פרק שביעי הלכה קונ[ם] פירות (האילן) [האלו] וכו' [נ"ח ע"א] אמרו לו והלא שביעית אין לה מתירין ולא נתנו בה(ם) חכמים שיעור דתנן השביעית אוסרת בכל שהוא במינה אמר להם אף אני לא אמרתי אלא בביעור אבל לאכילה (כל שהוא במינו) בנותן טעם, פירוש אף על גב דבשעת הביעור [כל שהוא במינו, קודם שעת הביעור], שהוא לאכילה, בנותן טעם. הרי שביעית דומה לפסח, דקודם שעת ביעור אפילו במינו בנותן טעם, ואם אינו בנותן טעם מותר, ואם מניח עד הביעור חייב לבער, משום דמין במינו במשהו, וניעור האיסור. ומסתמא חרובין שכבשן ביין ישן זהו קודם הביעור, דכבישה משמע זמן מרובה, ומשמע בנותן טעם חייב לבער. ואם הוא מין במינו וכבשן יחד, אף על פי (שכבשן) שאינו נותן טעם זה בזה והוא במשהו, ובטל קודם שעת הביעור, כשיבוא הביעור מצא מין את מינו וניעור ואסור. והכי נמי הכא, אף על פי שנתבטל בשאינו מינו השכר ביין קודם הפסח, כשיבוא פסח, שאסרו חכמים אפילו בשאינו מינו במשהו, וניעור, אסור. ואם תאמר הא [ד]שביעית בשכבשן בשעת הביעור, הכי לא משמע, סתם קאמר, אפילו קודם הביעור.
ומצאתי בתוספת מורי רבינו רבי יצחק בר מרדכי שהוסיף לפני רבינו יב"א אמר רבא הילכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו וכו'. כבר היה מעשה שחלקו חכמים [בהא דרבא], שהיו אומר[ים] מה שפסק רב[א] היינו שאסור ליהנות ממנו כל ימות הפסח, [אבל להשהותו עד לאחר הפסח ליהנות ממנו מותר, שבדין הוא] שיהיה מותר אף באכילה, דחמץ אחר הפסח על ידי תערובות מותר. ואין בדבריהם ממש, דהיכן חזינן דבר שהוא אסור בהנאה לגמרי שהיה ל[נ]ו היתר לגרום [שיפקע איסורו] מן העולם. אלא הכי נראה לרבי שאסור אף להשהותו. ואם השהה אותו בדיעבד עד לאחר הפסח נראה לו דאסור הוא עדיין אף בהנאה, כדמעיקרא בחמץ גמור שעבר עליו הפסח, דהואיל [ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא], כי היכי דאמרינן בחמץ. והרבה ראיות הביא רבי לדבריו מתלמוד בבלי וירושלמי בתשובתו, ותשובתו היתה בידי. ועיקר ראיתו [מתלמוד בבלי] [לעיל כ"א ע"ב] מכותח וכל מיני כותח אסור למכור שלשים יום קודם פסח, וכותח חמץ על ידי תערובות הוא, ואפילו הכי [כמו] חמץ גמור הוא. ואפילו בית הלל לא פליגי אלא בלמכור לנכרי, דלא חיישינן אם יהא מתקיים בידו, אבל לא להשהותו בידו וכו' עד לא פליגי דאסור, וכל דין חמץ גמור יהיב[ו] ליה [ל]כותח בין בית שמאי ובין בית הלל. וראיית המתירין לא היתה אלא מקדירות [ב]פסח דאמרינן לישהינהו וכו', רוצים לומר שהקדירות חמץ על ידי תערובות [הן. וליתא, דבקדירות טעם] איסור הוא בעולם. והרוצה לעיין בתשובתו ימצא ראייתו, וכאן קצרתי. ועד כאן מצאתי בתוספות.
ואני יואל נראין לי דברי רבינו יב"א שאפילו על ידי תערובות אסור להשהותו. ואף על פי שמתוך דבריו איני יכול להבין שיתן חילוק בין היכא דיהיב טעמא איסור בהיתר להיכא דאיכא משהו דלא יהיב טעמא, דלעולם משמע (ד)מתוך דבריו דאוסר, בהא אינם נראים לי דבריו. [אלא] היכא דבמשהו הוי [במין] שאינו מינו ולא יהיב טעמא נראה לי דמותר להשהותו, כאשר כתבתי לעיל, דהא אפילו לאכילה ליתא איסורא אלא מדרבנן, [דגזרו] אטו מינו, ולא חזינן באיסורא דרבנן שיהא אסור להשהותו. והא דכו[תח] שמביא איכא טעם גמור של חמץ, הילכך אסור להשהותו. וכולהו הני דפרק אלו עוברין [בבל יראה] אית לן לפרושי, כדפירש בקונטרס. ורישא אליבא דכולי עלמא. אפילו רבנן דפליגי עליה דרבי אליעזר בסיפא, דקאמר הרי אלו באזהרה, ונפקא ליה מכל מחמצת לא תאכלו, ורבנן לא דרשי ליה, ופטרי [מ]אזהרה אבל איסורא איכא מדאורייתא, מודו ברישא דעוברין על עירובן בבל יראה. ותדע דמתחילה מפרש ברישא משום בל יראה, דקתני בלשון עוברין. וקתני סיפא הרי אלו באזהרה, מה צריך לזה הלשון, הלא כבר אמר זה הכלל כל שהוא מין דגן הרי זה עובר (עליו) בפסח, מהו דקתני הרי אלו באזהרה, אלא ודאי רישא דקתני עובר אליבא דכולי עלמא [היא], ובסיפא פליגי. ועוד דבגמרא אמרינן הרי אלו באזהרה מאן תנא, אלמא דאהאי דוקא פליגי.
וראיתי תלמידי רבינו יב"א שכתבו משמו דאלו עוברין מפרש משום כל מחמצת לא תאכלו, ולא קאי אבל יראה. ואין נראה לי. חדא כאשר כתבתי, ועוד מדקאמר רב נחמן בגמרא [מ"ג ע"א] מתניתין מני רבי אליעזר היא דתניא וכו', ורבנן פליגי עליה, ולדבריו לא פליגי. שהרי הוא מפרש אלו עוברין בלאו דכל מחמצת לא תאכלו, וההיא בעל כרחן רבנן היא, מדקאמר רבי אליעזר במתניתין אף תכשיטי נשים נמצא שהוא מוסיף אתנא קמא, ותנא קמא מודה בכולהו דעוברין לבר מתכשיטי נשים, אלמא לדבריו אפילו רבנן מודו דעל עירובן בלאו דכל מחמצת, והא ליתא, כדמוכח בגמרא בברייתא. ועוד מדמסקינן דילמא כי קאמר רבי אליעזר חמץ דגן על ידי תערובות אבל נוקשה בעיניה לא, ולדבריו הא קאמר רבי אליעזר במתניתין דמודה בקמאי, בעמילן של טבחים וכו', דהיינו נוקשה בעיניה. אלא ודאי מסתבר כפירוש רבינו שלמה דפירש בלא יראה באלו עוברין. ודוקא באלו התערובות, שהם איסורים דאורייתא אף לרבנן, ויש בהם טעם חמץ שאין בהיתר לבטלו, עובר בלאו אם שוהה אותו, אבל באיסור דרבנן אין איסור להשהותו. ועוד דאמרינן [מ' ע"ב] אין נותנין [קמח] לתוך חרוסת ואם נתן ישרף מיד לתוך החרדל רבי מאיר אומר ישרף וחכמים אומרים יאכל מיד, ובירושלמי [פ"ב ה"ז] אמרינן יאכל מיד ובלבד שלא ישהה רבי מאיר אומר [ישרף מיד] שמא ישהה, (ומשמע) מדנקיט ישרף מיד שמע מינה משום שאסור להשהותו, דאי מותר להשהותו, הוה ליה למימר רבי מאיר אוסר, דמשמע משום דמחמיץ, הא(י) מדנקט שריפה שמע מינה כדפרישית. והיינו תערובות שיש בו טעם חמץ גמור. ותו גרסינן בירושלמי [שם] רבי שמואל בר רב יצחק הוה ליה יין קוסס יהב בגויה [שערין בגין] דיחמע שאל לרבי אימי אמר לו צריך אתה לבער, וגרסינן תו רבי חנינא בריה דרבי [כהיי] הוה ליה [ד]בש מז[ויף בס]לת שאל לרבי מנא אמר ליה צריך את לבער. מכל הני משמע שבדבר שנותן בו טעם והחמיץ ביין צריך לבער, ואסור להשהותו. ואם שהה אותו בדיעבד אסור אף לאחר הפסח, דטעמא מאי קניס רבי שמעון אחר הפסח כי איתיה בעיניה, משום דעבר עליה בבל יראה בפסח, הכי נמי באותן התערובות שעבר עליהם בבל יראה דאורייתא. [ודוקא] כי הנהו דאית בהו טעם חמץ קניס ליה לאחר הפסח, ולא באותן התערובות שלא עבר עליהם מדאורייתא. אב"י מור"י.
ושוב מצאתי בתוספת כי הוינן בי רב נחמן כי הוו נפקי הנהו שבעה יומי דפיסחא אמר לן פוקו ואייתו לי חמירא דבני חילא, בני אכסניא וכו'. נראין הדברים דחמירא דא הות לבני חילא ברשות ישראל, ואף על גב דכדידיה דמי שרי רב נחמן, דהא על ידי תערובת הוא. כן פירש רבינו חננאל מצאתי. ומאד מגמגם לבי אם הוא בפירוש רבינו חננאל כך נמצא שבעי למימר דוקא בחמץ של תערובת דהוה לבני חילא. ואין אחריות על ישראל, דהיכא דאית אחריות אמר רבא בפרק קמא [ה' ע"ב] בעירו חמירא דבני חילא. אבל אי הוי דישראל אף על פי שתערובת הוא אסור לאחר הפסח, והיינו סיוע לדברינו. מיהו תימה מאי איריא של תערובת, אפילו חמץ בעיניה נמי שרי לאחר הפסח, דחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר באכילה, והא דנקט במתניתין הנאה לאו דוקא, כדמוכח בגמרא. ומיהו המתירים מצו לדחויי ולמימר דהאי מיירי דהאחריות על ישראל, והואיל שהוא בתערובת יכולים לשהותו ולמיכל בתר פיסחא, וההוא דפרק קמא מיירי בחמץ בעין ולא בתערובת. אבי מורי.
התבוננתי בכתבי הרב ובראיותיו, וראיתי שבא לנצח את הרב שכנגדו בהלכות, אבל לא ראיתי שהביא כלום ראיה על עירובו של חמץ שמותר להשהותו בפסח. ועדיין איני יודע שמותר להשהות בפסח משקה של דבש שנתחמץ בשמרי שכר או תרנגולת שנמצא בה חטה בפסח, כי אומר אני כל מה שאסרו חכמים בפסח גבי חמץ אסרוה באכילה והנאה ובשהייה. ואותן שמנו חכמים [מ"ב ע"א] ואלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וכו' הרי אלו באזהרה, ומאן לימא לך שאינן באזהרה בל יראה כבאזהרה בל יאכל, הרי בסתם שנה לנו הרי אלו באזהרה ואינו מוציא אלא מכרת בלבד. ואפילו לרב[נן] דפליגי עליה דרבי אליעזר דאמרי על עירובו בולא כלום, איסורא מיהו איכא, בין לאכלו ובין להשהותו. ולא מצינו הפרש בין חמץ בעיניה לעירובי חמץ לענין איסורא, א[לא] לענין כרת, ולענין לאו אליבא דרבנן. אבל לענין איסורא שניהם שווין, כשם שחמץ בעיניה אסור באכילה ובהנאה ובשהייה כך עירובין אסורין באכילה ובהנאה [ובשהייה] בפסח. תדע שהרי כותח מן העירובין הוא, ותניא [כ"ב ע"ב] רבי יהודה בן בתירא אומר כותח [וכל מיני כותח] אסור למכור לגוי שלשים יום קודם הפסח. ואם יעלה על לב האדם לומר רבי יהודה בן בתירא אליבא דבית שמאי אמרה, דתנן בית שמאי אומרים לא ימכור אדם חמצו לגוי אלא אם כן יודע שיכלה קודם הפסח ובית הלל אומרים כל שעה שמותר לאכול מותר למכור, עד כאן לא פליגי בית הלל על בית שמאי אלא שבית הילל מתירין למוכרו עד שעת איסורו, אבל לשהותו משעת איסורו ואילך ליכא למאן דאמר. [ו]לא מצינו שום דבר שאסור בפסח ומותר להניחו עד אחר הפסח אלא קדירות, ומן הקדירות אין להביא ראיה, שהאיסור אינו בעין, שאין כאן לא חמץ ולא עירובי חמץ אלא טעם בעלמא שעתיד לפלוט טעם האיסור בתבשיל כשיבשלו בם לאחר הפסח, וכל זמן שלא פלט אין בו ממש. ולפיכך אנו [מפרשים הא דאמר רבא שלא כדברי ה]רב. [אלא] אמר [רבא] הילכ[תא] חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור לאכלו ואסור להשהותו, לפי שהוא אסור מן התורה עכשיו, ולפיכך יש [לו] כח לאסור את ההיתר שנתערב בו כאיסור חמץ שאסור באכילה ובהנאה וחייב לבערו ואסור להניחו עד אחר הפסח. שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כרבי שמעון, [ו]הואיל ולרבי שמעון מותר באותה שעה מן התורה לגמרי אלא משום קנס בעלמא אסור הואיל ושוהה אותו אצלו באיסורו, ולפיכך דינו שנאסור אותו כל זמן שהוא בעינו, אבל אם נתערב באחרים אפילו במינו אין לו כח לאסור את ההיתר, אלא היתר רבה עליו ומבטלו, הואיל והוא בעצמו בעיניה מותר באותה שעה מן התורה. אבל בזמנו, שאיסורו מן התורה הוא אוסר את ההיתר, ונעשה כמו איסור, וחייב לבערו.
ועוד תדע שאין ללמוד מן הקדירות [בפסח, כמו שאמרנו, דהא רב גופיה, [ד]סבירא ליה כרבי יהודה, היה מתיר להניח את הקדירות] לאחר הפסח, איל[ולי] משום גזירה דילמא אתי למיעבד בהו במינו, והא רבי יהודה סבירא ליה חמץ שעבר עליו הפסח דאורייתא הוא, אלא שמע מינה היינו טעמא דקדירות לפי שהאיסור שבהם אין בו ממש ואינו בעין אלא טעם בעלמא שעתיד לפלוט כשיבשלו בהם. כללו של דבר אם לא יביא הרב ראיה שמותר לשהות עירובי חמץ אחר הפסח אין אנו שומעין לו להניח דבש שנתחמץ בשמרי שכר שעורים בפסח ולא כל דבר שיש בו תערובות חמץ. ואנו כבר הביאנו לו ראיה שאסור להשהות עירובי חמץ בפסח, כמו שאמרנו לעיל כותח וכל מיני כותח אסור למכור שלשים יום קודם לפסח, ומעתה עליו להביא ראיה שמותר להשהותו. ואם עבר עליו ושהה אותו באיסור, ואם יכול הרב להתירו לאחר פסח, מאחר ששהה אותו באיסורא. ואפילו אם תימצי לומר שלא עבר עליו בבל יראה ממש, כמו שהעי[ר] הרב שעירוב חמץ אין בו אלא איסורא בעלמא אליבא דרבנן, מיהו הואיל [ובאיסורא השהה אותו] אצלו נראה ודאי שאסור לאחר הפסח, שראו[י] לקנסו כדי שלא יערים עליו להשהותו לכתחילה. ומי שהוא מתיר (על זה) להשהות לכתחילה [עירובי חמץ בפסח] צריך להביא לנו ראיה [על זה]. ואותו קל וחומר שהביא הרב לאו קל וחומר הוא. השתא שלא נתערב בפסח, שעבר עליו בבל יראה ובבל ימצא וחייבין עליו כרת, מותר לאחר הפסח על ידי תערובת, זה שנתערב בפסח, שאין בו חיוב כרת ואין עוברין עליו, לא כל שכן. וודאי [זה] הוא (זה) קל וחומר שיש בו תשובה. בדין הוא שאותו שנתערב לאחר הפסח שיהא מותר, שהרי ההתר לא נאסר מעולם, והאיסור שנתערב בו אינו איסור גמור באותה שעה אלא מותר מן התורה, לפיכך אין לו כח לאסור את ההיתר, אלא ההיתר רבה עליו ומבטלו, אבל זה שנתערב בפסח בשעה שהוא אסור מן התורה ונאסר כולו, מאחר שנאסר נאסר, שלא מצינו בדבר הנאסר משום חמץ בפסח שיש לו שוב היתר לעולם, כמו שכתב הרב עכשיו. והיכא ראוי לומר קל וחומר זה, כגון אם מאותו תערובת שנתערב בפסח נשתייר ונתערב לאחר הפסח בתוך ההיתר, ודאי ראוי להתירו מקל וחומר, ומה חמץ בעיניה שנשתייר לאחר הפסח ונתערב באחרים [מותר, חמץ על ידי תערובת שנשתייר לאחר הפסח ונתערב באחרים] לא כל שכן שההיתר רבה עליו ומבטלו. אבל אין לדון חמץ שנתערב בפסח מחמץ שנתערב לאחר הפסח, שזה שנתערב בשעת האיסור ונאסר כולו, וזה שנתערב בשעת ההיתר והיתר רבה עליו ומבטלו, כמו שאמרנו.
וכל אותן תשובות שהשיב אינם תשובות. מה שהשיב חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח יוכיח, שנאסר בפסח ולאחר הפסח מותר על ידי תערובות, זהו בשביל שההיתר רבה עליו ומבטלו, כדאמרן, אבל נתערב בפסח, שההיתר עצמו נעשה איסור ונאסר כולו ושוב אין לו היתר. ומחמץ של נכרי אין להשיב, לפי שאין בו משום בל יראה, ואין חייב לבערו, ומותר להשהותו לכתחילה בפסח אצל ישראל, אם לא נתחייב באחריותו, אבל עירובי חמץ ישראל, שאסור להשהותן, אם עבר ושהה אסור לעולם אפילו לאחר הפסח. ומה שכתב חדש יוכיח, יש לתמוה היאך יעלה על לבו להשיב מח[דש] ונזיר (ומחדש) לחמץ בפסח, ומה ענין פסחים אצל גיטין. וכי אסור להשהות אצל ישראל חדש קודם העומר וכי נזיר אסור להשהות אצלו יין בימי נזירותו, שיהא אסור לו לאחר נזירותו אותו יין שנשתהא אצלו בימי נזירותו. אבל עירובי חמץ אסור להשהותן [ל]אחר פסח, ולפיכך אם (שהה ו)עבר [ושהה] אותן אסור לעולם. ומה שכתב קדירות יוכיחו, כבר אמרנו שאין בהן לא חמץ ולא עירובי חמץ עכשיו אלא טעם בעלמא ועתידים לפלוט כשיבשלו בהם [לאחר הפסח. ואין לקנוס עליהן אחר פסח, שהרי בפסח לא נאסר להשהותן. אבל עירובי חמץ, שנאסרו באכילה ונאסר להשהותן בפסח, [ונאסרו] נמי באכילה לאחר הפסח אם עבר ושהה אותן בפסח. ועוד שהוא אוסר ל[אוכלן] בפסח, ויראה לי דבר שאסור בפסח שמותר להשהותו בפסח ולאוכלו] לאחר הפסח. ויתר דברי רבותי שמנצחים זה את זה בהלכות מאיסור לאו ומאיסור כרת איני יכול להכניס ראשי בין ההרים הגדולים, ואיני כדאי להכריע ביניהם. ואני לא באתי לדבר על הנדון שלפנינו לא איסור כרת ולא איסור לאו, [שאין זה] כי אם אליבא דרבי אליעזר. ואיסורא מי[הת] איכא אליבא דרבנן, ולפי דברי דרבנן דנתי עד הנה וכתבתי מה שנראה בעיני. ומה שכתב הרב כי הוא יודע שכל חכמי מגנצא היו חולקים על אביו. מאחר שהוא יודע כן יש לו להניח דברי יחיד ולאחוז דברי רבים, כמו ששנינו בב[חיר]תא [עדיות פ"ה מ"ז] שצוה עקביא בן מהללאל לבנו להניח את דבריו ולאחוז דברי המרובים עליו, ואף על פי שלא חזר בו מעולם.
ומיהו איני יודע למה הוא דן מדברי רבי אליעזר. מוקי מתניתין כרבי אליעזר וה(י)א עיקר מתניתין אליבא דרבי מאיר היא מתוקמא, לפי סוגית הגמרא [מ"ג ע"א]. דקתני מאן תנא חמץ דגן גמור על ידי תערובת ונוקשה בעיניה בלאו אמר רב יהודה רבי מאיר היא דתניא שאור [י]שרף וכו' רב נחמן אמר רבי אליעזר היא וכו', ומסקנא תניא כוותיה דרב יהודה כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי [וכו']. ורבי מאיר אית ליה נוקשה בעיניה ישרף, אף על גב דאין בו כרת, דקתני שאור ישרף דרבי מאיר [לרבי מאיר] דרבי יהודה לרבי יהודה וכו'. וכל שכן (דגן ו)חמץ [דגן] גמור על ידי תערובת, [ד]חמור מנוקשה בעיניה (כמו שאמרנו), כדקתני שמעינן ליה לרבי מאיר נוקשה בעיניה בלאו וכל שכן (דגן) חמץ [דגן] גמור על ידי תערובת, אלמא חמור תערובת מנוקשה בעיניה, [כמו שאמרנו]. ואפילו רבנן דפליגי עליה דרבי מאיר, דהיינו רבי יהודה שאמר נוקשה בעיניה פטור, מודה הוא דישרף, דקתני במתניתין [מ"ח ע"ב] שאור ישרף והאוכלו פטור דברי רבי יהודה. והוא הדין נמי לרבנן דפליגי עליה דרבי אליעזר, דאמר[ו ע]ל עירובו בולא כלום, מודים הם דישרף, דחמץ דגן גמור על ידי תערובת חמור מנוקשה בעיניה, כמו שאמרנו. והאי דקתני נותנו לפני כלבו דרבי מאיר לרבי יהודה, משום דנוקשה היינו הכסיפו פניו סבירא ליה לרבי יהודה דמצה גמורה היא, אבל מפני מראית עין לא היו מתירין לאפותו ולאכלו או להניחו לאחר הפסח אלא מבערו מיד על ידי כלבו. אבל אותו שאור דידיה, דהיינו כקרני חגבים, אף על גב דאינו חמץ גמור (ו)אליבא דרבי יהודה, מדקתני האוכלו פטור, ואפילו הכי קאמר ישרף. וכל שכן חמץ דגן גמור על ידי תערובת, דחמור מנוקשה בעיניה, שצריך לבערו אפילו אליבא דרבנן דאמרו על עירובו בולא כלום. ובירושלמי [פ"א ה"ד] מצינו חד בר נש אפקיד גבי רבי חייא בר אשי חד גרב דכותח אתא שאיל לרב ואמר ליה ימכר על פי בית דין בשעת הביעור. ועוד מצינו בירושלמי [פ"ב ה"ז] ר"ש ברבי יצחק הוה ליה יין קוסס יהב בגויה שעורין בגין דיחמע אתא שאיל לרבי אמי אמר ליה צריך את לבערו. ועוד שנינו במשנתינו [מ' ע"ב] אין נותנין קמח לתוך החרוסת כו', ואמרינן בגמרא לא שנו אלא לתוך החרדל אבל לתוך החרוסת ישרף מיד. ועוד שנינו במשנה מי תשמישו של נחתום ישפכו וכו', ותניא בתוספתא [פ"ג ה"ז] האשה שכנסה מי תשמישו של נחתום ללוש בהם במוצאי יום טוב הרי אלו אסורין. אלמא תערובת חמץ ששיירו לאחר הפסח אסור.
